חדלות פירעון לאנשים בעלי צרכים מיוחדים

מדינת ישראל מעניקה לחייבים כלים שונים כדי להסדיר את מצבם הכלכלי במקרה שנקלעו לחוב לגופים פיננסים גדולים, לחברות, לגופי ממשל ולעסקים קטנים. אחד מהכלים הללו הוא אפשרות להגיש בקשה לחדלות פירעון, במסגרתה נבחנת יכולת ההחזר של החייב לעמוד בחובותיו לכלל הנושים, נקבעת תוכנית תשלומים לחלק מהחוב ולעתים קרובות גם נפסק הפטר חובות ליתרת החוב (לרבות קנסות וריביות שונות).

הדבר נכון עבור מרבית החייבים שיכולים לעבוד למחייתם וכך לשלם את חובם, אך מה לגבי חייבים בעלי צרכים מיוחדים? במאמר זה נעסוק בחקיקה הנוגעת לגביית חוב לפלח אוכלוסייה זה.

 

לשון החוק

חוק ה"כשרות המשפטית" קובע כי: "כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו" (סעיף 1). דהיינו, כל אדם בוגר שמסוגל לקבל החלטות, עשוי לבצע פעולות, שתוצאתן התחייבות לתשלום סכומים גבוהים ביחס להכנסתו הפנויה. במקרה כזה, אותו אדם יכול להגיש בקשה לחדלות פירעון, ועליו לשאת בתשלומים שרשם ההוצאה לפועל יקבע (בסכומים גבוהים הערכאה שבה יידון החוב תהיה בית־המשפט ולא ההוצאה לפועל).

אך, קיים מצב שבו לאדם לא תהיה אחריות משפטית על פעולותיו

חלק מהאנשים בחברה מסוגלים להתנהל בה, לבצע עסקאות באמצעות כרטיסי אשראי שברשותם או לחתום על מסמכים שבהם הם מתחייבים לשלם, אך אינם מסוגלים להבין את המשמעות שיש לקבלת הלוואות, לקיחת סיכונים או אפילו התקשרות עבור קבלת שירות מסוים (למשל מנוי לאינטרנט, טלפון סלולרי וכד׳).

אנשים אלה מוגדרים על ידי החברה כ"אנשים בעלי צרכים מיוחדים", שזקוקים לסיוע של אדם אחר בקבלת החלטות וכן בהתנהלות כלכלית תקינה. אותו אדם האמון על האדם בעל הצרכים מיוחדים נקרא "אפוטרופוס".

מה תפקידו של האפוטרופוס?

האפוטרופוס הוא קרוב משפחה או אדם אחר שמבקר את הפעולות שמבצע האדם בעל הצרכים המיוחדים. למעשה, כל החלטה בעלת משמעות משפטית זהה לזו שבוצעה על ידי קטין. לכן, אותו אדם מוכרז באופן רשמי כ"פסול דין". כלומר, לא ניתן להחיל עליו דין כשל אדם בגיר אחר.

מבחינת החוק, אם חברה מעוניינת להחתים לקוח חדש שקיים חשד סביר שהוא בעל צרכים מיוחדים, עליה לעשות זאת בהסכמה מפורשת בכתב של האפוטרופוס שלו. אם בוצעה פעולה ללא אישור זה, ניתן לבטלה, בטענה כי מלכתחילה היא לא הייתה חוקית. כלומר אין תוקף משפטי לחתימה של אדם בעל צרכים מיוחדים על מסמכים הדורשים את הסכמתו, ללא אישור מפורש ובכתב מהאפוטרופוס שלו.

 

כיצד ניתן לדעת האם אדם הוא פסול דין?

כעת, נשאלת השאלה: "כיצד נציגי החברה שהחתימה את הלקוח יכלה לזהות כי מדובר באדם בעל צרכים מיוחדים, ולכן הוא פסול דין?"

לדוגמה, אוטיסט ברמת תפקוד גבוהה עשוי להיראות ככשיר לביצוע פעולות משפטיות. היות והספקטרום האוטיסטי רחב ומגוון מאוד, וכולל גם פרטים בחברה שיכולים להבין את תוצאות מעשיהם (ולכן אינם פסולי דין). בדומה לכך, גם מבוגר בתחילת דמנציה לא יפגין סימנים חיצוניים לכך, ולכן לא ניתן לדעת האם הוא מבין את תוצאות מעשיו.

במקרים שבהם יש ספק תידרש הערכה פסיכיאטרית ובחינה האם מונה לאותו אדם אפוטרופוס. אם אכן מונה אפוטרופוס הפעולות שגרמו לחוב או להעדר תשלום מצד אותו אדם בעל צרכים מיוחדים ניתנות לביטול. אם לא מונה אפוטרופוס, ובעל הצרכים המיוחדים מוגדר על ידי הפסיכיאטר כאדם שיכול להבין את ההשלכות של נטילת סיכון והתקשרות בחוזים משפטיים – עליו להגיש בקשה לצו פתיחת הליכים במסגרת הליך של חדלות פירעון, בדומה לכל מבוגר כשיר.

 

חובת תום הלב

קיימים מקרים שבהם מצבו המנטלי של האדם שאינו יכול לעמוד בתשלום חובותיו וכשירותו מוטלים בספק. במקרה זה, במהלך הליך הטיפול בבקשת חדלות הפירעון נבחנות הסיבות ליצירת החוב, ומקורו של החוב. על הנושים המבקשים לקבל את התשלום לעמוד בתנאי שמכונה "חובת תום הלב". חובה זו נגזרת מ"חוק החוזים", שבו נקבע בסעיף 12(א) כי ״במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב".

משמעות עיקרון תום הלב היא שאדם שיודע שהלקוח שעימו מתבצעת העסקה, עשוי להיות בעל צרכים מיוחדים, ולא בחן לעומק אם הוא מסוגל להבין את התוצאות של ההסכם או ההתחייבות שעליו חתם, ולא הסביר השלכות אלה באופן מפורש ללקוח – אינו נוהג בתום לב.

בעיוני משפט, כרך כ"א, עמ' 295 הסביר דודי שוורץ כי: אם נושה מסוים ידע שעומד מולו אדם בעל צרכים מיוחדים ולא נקט משנה זהירות ולא הבהיר את כל ההשלכות והסיכונים יהיה בכך כדי להצביע על חוסר תום לב ובכך להביא לבטלות החוזה ו/או לבטלות התקשרות ו/או לבטלות ההתחייבות, לפי ההקשר.

 

התייחסות מהותית לעיקרון זה צריכה להיות מיושמת בבתי־המשפט ורשויות ההוצאה לפועל

ההתייחסות לעיקרון "תום הלב" צריכה להיות מיושמת באופן גורף בבתי־המשפט וברשויות ההוצאה לפועל. אנו רואים שוב ושוב מקרים שבהם נציגי חברות מחתימים בעלי צרכים מיוחדים על הסכמים שונים שבהם הם מתחייבים לסכומים שאינם יכולים לעמוד. חלק מהאוכלוסייה הלוקה באוטיזם ברמת תפקוד בינונית אינה משתכרת למחייתה, ולכן אינה יכולה לעמוד בחובותיה.

על נציגי המכירות לא לנצל את רצונו של הלקוח לרכוש מוצר או שירות, ועל החברות להכשיר את נציגיהן לנהוג בתום־לב ולהימנע מעסקאות אלה. בנסיבות כאלו, כאשר חובו של אותו אדם בעל צרכים מיוחדים נצבר בשל חוסר תום לב ויגיע לערכאות וידון במסגרת הליכי חדלות פירעון, על אותו החוב להתבטל.

בין אם בקביעת פטור גורף על החובות ללא כל תשלום ובין אם באמצעות קביעת סכום מינימלי לתשלום. מדיניות זו תשפיע גם בעתיד על מידת הזהירות שינקטו נציגי הנושה לפני החתמת לקוח בעל צרכים מיוחדים. התנהגות שתיטיב לנו ככלל כחברה ובאפון ספציפי לאותו אדם בעל צרכים מיוחדים.

 

לסיכום

אני רוצה להאמין כי במקרים אלה בית־המשפט וכן הממונה על הליכי חדלות הפירעון ידעו לזהות כי אותו גוף או חברה המהווה ׳נושה׳ לא עמד בחובת הזהירות בהחתמת אותו לקוח בעל צרכים מיוחדים, ותפסוק במקרה זה לטובת החייב. ככל שנראה פסיקות רבות יותר בתחום לטובת החייבים, כך ישמר העיקרון הצודק של "תום הלב", דבר העשוי לשנות מקצה לקצה את התנהלותן של חברות פרטיות וגופים פיננסיים רבים מול לקוחות המשתייכים לפלח האוכלוסייה הרגיש של בעלי הצרכים המיוחדים.